<h1>ראבי"ה סימן ק"ג</h1>
<h2>דף לז:</h2>
א"ר יוסף האי חביצא אי אית ביה פירורין כזית מתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג' ורב ששת אמר אפי' פירורין שאינן כזית ואמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא. ופסקו רבותינו כרב ששת, דהא רבא פריש(א) למילתיה, ובשבשלו ובזמן שאין הפרוסות קיימות דליכא עלייהו תוריתא דנהמא מברך עליהם בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג', ועל זה הדרך צריך לפרש הברייתא דלעיל. וכל שכן חביצא דאית ביה קמחא ודובשא ומישחא דעבדינן אברוש"ך שאין צריך לברך עליה אלא בורא מיני מזונות ולאחריה ברכה אחת מעין ג'. חילקא טרגיס סולת זריז וערסן שהיא כעין מאכל שקורין טריי"ש ובשלם מברך בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין ג' ואי תברינהו ולא בשלם מברך עליהם בורא פרי האדמה. וראיתי שפירש"י חביצא שלונקי"ק שמפרר פירורים דקים ומבשלים אותם, ונראה שמתוך הביש[ו]ל [נ]דבק, [וחביצא] כמו חביצי דתמרי. ולקמן פליגי אמוראי בפת צנומה בקערה ויש שאומר [שמברכין עליה המוציא ו]רב יוסף פליג עליה וסבירא ליה דמברך בורא מיני מזונות. ור' חייא התם אית ליה דלא מברך המוציא וגם ג' ברכות אפת צנומה והוא דק מאוד, אבל אפירורין שגסין קצת אף שאין בהם כזית ויכול לבצוע מהם איכא למימר דמודה לרב ששת, וברייתא דלעיל דמפליג בין פרוסות קיימות לשאין פרוסות קיימות נוכל לפרש שנימוחו לגמרי ולא דמי לפת צנומה, אי נמי כל חד וחד פירש כפי שיטתו ולא תקשה ליה. ובערוך פירש חביצא שפירר הפת בקערה ושפך מרק עליהם כדאמרינן [במסכת] טבול יום ואם חיבץ כל מקום שהולך השמן פסול, פירוש כשיתערב הלחם במקפה ויעשה אחד כמו חביצא דקדירה. ויש מרבותי שפירשו דר' חייא נמי לא פליג בברכת המוציא, והכי פירושא אמר רב חייא בר אשי פת צנומה, פירוש מפורר דק דק מאוד בקערה דאי אפשר לבצוע מהם, אין צריך לחזור אחר פת גדול כדי לבצוע ואפי' שפך מים עליהם, ופליגא אדר"ח דסבירא ליה שצריך שתכלה הברכה עם הפת, ומיהו אם אין לו פת אחר אפי' רבי חייא מודה דמברך המוציא, ולהכי לא קאמר אדרב ששת ופליגא אדרב חייא כדאמר לקמן. וכן משמע בהלכות גדולות שכתב פת צנומה בקערה כי ליכא ריפתא שלימא אחריתא מברך עליה המוציא ושלש ברכות ואי איכא ריפתא צריך שתכלה ברכה עם הפת. והך דאין פרוסות קיימות רב ששת מוקי לה בכלי ראשון ובשנימוחו, והיינו כמו שפירש בהלכות גדולות פת צנומה בקערה דווקא כד שדי עליה רותחין [ד]הוה ליה כלי שני אבל צנומה בקדירה דהוה ליה כלי ראשון ואע"ג דאיתיה בעיניה נפקא ליה מתורת לחם. והא דמייתי עלה ממנחות, משום דקסלקא דעתיה דעל ידי דבר קל בטל מתורת לחם בשפיתתו, אי נמי לתנא דבי ר' ישמעאל דאמר מפרכ(י)ן עד שמחזירן לסולתן: ופר"ח בפת צנומה ששפך עליה מרק ומתקיף לה רבא עליה דר"ח ומסקנא אלא אמר רבא מברך ואחר כך בוצע אם הוא פת שלימה ואם היא צנומה אומר המוציא ופושט ידיו ואוכל והלכתא כרבא. ובתלמוד ירושלמי גרס עד כמה יפרוס ר' חנינא ור' מנא חד אמר עד כזית אחרינא אמר עד פחות מכזית מאן דאמר עד כזית כדתנינן תמן וכולם פותתן כזית ומאן דאמר פחות מכזית דתני ר' ישמעאל אפי' מחזירן לסולתן. ויש לפרש כמה גדולים יהיו הפתיתין שראויין לבצועין, כדי להשוות הירושלמי לגמרא דידן, ומיהו פתיתין רבים יש לפניו. והמפרש דבשיעור פליגי ליתא. וכן יש לפרש הך דבתר הכא מייתי בירושלמי תני כל [שאומר עליו ג' ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ וכל שאינו אומר עליו שלש ברכות אין אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ התיבון הרי פחות מכזית דאין] אומר לאחריו שלש ברכות מעתה לא יאמרו [עליו] המוציא לחם ר' יעקב בר אחא אמר לשאר המינים נצרכה, ונראה דהמקשה ס"ל דאפתיתין [פחות] מכזית מברכין המוציא. ולא ברירא לי(ה) מנלן דאין אומר אחריו ג' ברכות: תני אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס א"ר חייא הדא אמר[ה] הדין [דנסיב] עיגולא ומברך עילויה והוא לא אתי לידיה צריך לברוכי עילויה זמן תניינות א"ר תנחום ב"ר יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדי שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וגם בסוף פרקין נבאר עוד. ואם בירך על הכוס ונשפך מידו צריך לברך שנית על כוס שני, וראייה מירושלמי, ופירשתיה בפ' ערבי פסחים: וגרסינן התם ר' אבא בשם רב אין המסובים רשאים לטעום עד שיטעום המברך ר' יהושע בן לוי אמר שותין אע"פ שלא שתה המברך מאי פליגי [מה] דאמר רב כשהיו כולם זקוקין לככר אחד ומה דאמר ר' יהושע בן לוי [כשהיה כל אחד ואחד] כוסו בידו. וכן מוכח בפרק ערבי [פסחים] גבי ההוא סבא דהוה גחין, והתם הארכתי. תני המברך המוציא פושט ידו תחלה ואם רצה לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בתורה הרשות בידו, ודכוותה איתא לקמן בפרק שלשה שאכלו רב כד הוה קצי הוה טעים בשמאלא ומפליג בימינא: וצריך לפשוט עשר אצבעות כשהוא בוצע, כנגד עשר מצות שנעשו בלחם קודם בציעה כדמפרש בירושלמי.
